מטפל במעון לחוסים שהותקף יפוצה ב-14,300 ש"ח

1. לפני תביעת התובע כנגד הנתבע בגין נזק שגרם לו הנתבע, לטענתו, עת הכה אותו בפניו וצווארו ושבר את משקפיו. 

2. התובע הוא עובד משרד הרווחה המועסק זה שנים רבות כמטפל במעון לחוסים. הנתבע הוא אחיו של אחד החוסים במעון (אלון). התובע אדם קטן קומה כבן 60. הנתבע אדם גבה קומה ואתלטי כבן 40. לדבריו, הוא עובד כפסיכולוג ארגוני, עוסק בספורט (טריאטלון) ומשרת כקצין במילואים ביחידה מובחרת.

3. האירוע נשוא התביעה התרחש ביום 15.10.05, עת הגיע הנתבע לבקר את אחיו אלון בערך בשעה 13:30. אין חולק, כי התובע החל עבודתו עם כיתת של אלון מספר חודשים קודם לאירוע זה כך שטרם נוצרה הכרות ממשית בין התובע לנתבע. לטענת התובע, המקרה אירע דקות ספורות לאחר שהחל את המשמרת. אין חולק כי כאשר הגיע הנתבע לכיתה לא מצא בה את אלון. לאחר שפנה בעניין אל התובע, הצטרף התובע אל הנתבע בחיפושים. לאחר זמן מה אותר האח באחד מחדרי השירותים כשמכנסיו מופשלים והוא דופק על הדלת וקורא בקול. התברר כי לדלת אין ידית ואלון היה למעשה נעול בחדר השירותים ללא אפשרות לצאת. אין חולק, כי בשלב זה התקצף הנתבע מאד על התובע והטיח בו כי התרשל בתפקידו. מדבריו בכתב ההגנה עולה כי בזמן אמת סבר כפי הנראה כי אלון נענש בסגירה בחדר השירותים (ס' 4 לכתב ההגנה), סברה שלא הוכחה ולמעשה נזנחה.  בין הצדדים מחלוקת באשר לאירועים ביניהם מכאן ואילך.  

4. התובע טוען כי למשמע גידופיו ולתלונותיו של הנתבע אמר לו כי יפנה אותן להנהלה. הוא מספר כי בתגובה לדברים אלה " תקף הנתבע את התובע בכך שמשך בחולצתו, הכה בפניו ובצווארו, שרט את צווארו ואת כתפו הימנית ומעך את משקפיו של התובע על פניו עד אשר שברם". התובע מוסיף ומבאר כי למעשה זה היו עדים שניים מעובדי המעון וכי  בזעמו תקף הנתבע גם אחד המטופלים אשר ניסה להיחלץ לעזרת התובע. רק כאשר עובד אחר ריסן את הנתבע, הרפה מהתובע. למקום הוזמנה משטרה אך עד שהגיעה כבר עזב הנתבע את המקום.

5. הנתבע אינו מכחיש כי זעם על התנהלות התובע בנוגע לאלון וכי סבר שהתרשל בתפקידו עד כדי סיכון שלומו של האח. הוא אף מאשר כי פנה אל התובע במלים קשות ואמר לו כי הפרשה תעלה לו ביוקר. הנתבע טוען כי בתגובה לדברים אלה צרח עליו התובע, ואילו הוא שב ואמר לו כי התרשל וישלם על כך. הנתבע מודה כי בשלב זה דחף את התובע אך לטענתו התובע היה זה שהחל בדחיפתו. כדבריו: " מיותר לציין כי הנתבע הרחיק את התובע מעליו כאקט של הגנה עצמית הוא דחף חזרה את התובע בחזהו". באשר לטענת התובע כי עקב מכת הנתבע נשברו משקפיו טוען הנתבע כי: "על פי מיטב ידיעתי אדם שם משקפיו על עיניו ולא על חזהו כך שטענת השווא כאילו נפגעו משקפיו של התובע הם שקר וכזב".     

6. נוכח הקטטה והצעקות הגיע למקום מר גנדי קוצ'מאט, מטפל נוסף במעון. הוא הפריד בין הנצים. התובע הזעיק את המשטרה אשר התייצבה במקום בשעה 14:12 (נספח א' לכתב התביעה). מתברר כי כשהגיעה המשטרה כבר עזב הנתבע את המקום. לפי דו"ח הפועלה מסר התובע לשוטר כי הנתבע החל לצעוק עליו למה לא שומרים על אחיו ותקף אותו פיזית תוך שתפס אותו בחלוצתו ונתן לו מכות " בפרצוף ובעורף". השוטר דיווח כי " אכן רואים שריטה בכתף ימין, שריטה אדומה באורך 5 ס"מ וכן המשקפיים שלו נשברו כתוצאה מהמכה". סמוך לאחר מכן נגבתה מהתובע הודעה מסודרת, בה תיאר את שהתרחש וציין כי הנתבע נתן לו מכה בפרצוף וכתוצאה מכך נשברו משקפיו. 

7. לאחר שנגבתה הודעתו פנה התובע לחדר המיון, שם התלונן על כאבי ראש ולסת (נספח ג' לכתב התביעה). בבדיקתו נמצאו סימני נפיחות ואודם בצד ימין של פניו. כמו כן פנה למל"ל והאירוע הוכר כתאונת עבודה כאשר הפגיעות שהוכרו היו חבלה בפנים ובצוואר (נספח ח' לכתב התביעה).

8. ביום 10.7.07 הגיש התובע את תביעתו שלפני, לפיצוי בסך כולל של 17,800 ש"ח בגין משקפיו (4,300 ש"ח) ובגין כאב וסבל.

9. מטעם התובע העיד לפני הוא עצמו וכן עובדי המעון מר גנאדי קוצ'מאט והגב' אנה קוסטה. מטעם הנתבע העיד רק הוא עצמו. לאחר ששמעתי את שני הצדדים ואת העדים, בחנתי את הראיות ושקלתי את כל השיקולים היפים לעניין, באתי לכלל דעה כי דין התביעה להתקבל.

10. גירסת התובע היתה בעיני סבירה יותר מגירסת הנתבע, והיא אף נתמכת היטב בעדויות ובמסמכים שנרשמו כבר בזמן אמת.

11. עדותו של התובע היתה עקבית ומהימנה. תיאור המכה שהוכה מתיישב עם סימני החבלה הטרייה כמתואר בדו"ח הפעולה ובמסמך בית החולים. גם עדויות שני עובדי המעון היו מהימנות בעיני. ההלם והתדהמה ממעשה התקיפה ניכרו בהם גם בעת עדותם לפני. אמנם, היו אי התאמות מסוימות בפרטי העדות (למשל מר קוצ'מאט טען כי תפס את ידי הנתבע מקדימה ואילו הגב' קוסטה העידה כי תפס אותן מאחור) אך סבורני כי אין ליחס משקל רב לאי התאמות אלה, שכן במהלך קטטה וסערת רגשות לא תמיד קל למעורבים לקלוט ולזכור פרטים מדוייקים. בכל הנוגע לזהות המכה ולאופן התקיפה היתה עדותם עקבית וסדורה.    

12. עדותו של הנתבע היתה בעיני סבירה פחות. התרשמתי כי בכעסו הרב נוכח מצבו של אלון עת נמצא בשירותים ונוכח התשובות שהשיב התובע לטענותיו, איבד הנתבע את עשתונותיו ואת השליטה על עצמו והכה את התובע. 

זעמו של הנתבע בגין המחדלים שטען להם בשמירת אחיו ניכר בו גם  בעת הדיון לפני, והוא הרבה להתייחס לנושא זה. לצורך התביעה שלפני אין לי צורך להכריע בשאלה האם אכן התרשל התובע בהשגחה על אלון, שכן אפילו היתה התרשלות כלשהי, אין בכך משום הצדקה לתקיפת התובע במכות. מכל מקום, אני רואה לנכון לציין כי בנסיבות שתוארו אין די על מנת להוכיח טענה של התרשלות. גם טענת הנתבע לפיה כנגד התובע היו תלונות בעבר נטענה בעלמא ללא כל תימוכין.

הנתבע הודה למעשה כי דחף את התובע אלא שטען כי עשה כן מתוך הגנה עצמית. טענה זו אינה מתקבלת על דעתי. נתבע היה זה שכעס והתמרמר, ואין גם כל הגיון בטענה כי אדם קטן קומה ומבוגר כמו התובע יתקוף מיוזמתו את הנתבע הצעיר והחזק. לכך יש להוסיף כי התובע הוא שהזמין את המשטרה ווכי הנתבע לא ראה להמתין למשטרה אלא הסתלק מהמקום. 

איני מקבלת גם את טענת הנתבע כי כל שעשה היה לדחוף את התובע בחזהו. מן העדויות, כמו גם מתיעוד סימני החבלה בבית החולים ועל ידי המשטרה, נראה כי הנתבע היכה את התובע בפניו ובצווארו.

אין ממש גם בטענת הנתבע לפיה נוכח עברו הקרבי אילו אכן היה תוקף את התובע, היה גורם לו נזק ניכר. סבורני כי תקיפת התובע בפניו פגיעתה היתה רעה דיה. אילו אכן היה ממש בגירסתו לפיה התובע הוא שתקף ראשון, היה עברו הצבאי אמור לאפשר לו להגיב ללא פגיעה אלימה בתובע. כשנשאל על כך ענה תשובה תמוהה: " אם אני נשאל מדוע הייתי צריך לדחוף אותו, מדוע לא יכולתי רק לרסן אותו כפי שהסברתי קודם, אני אומר שלדחוף זה ריסון על מנת שלא יפגע בגופי ולא יפגע באחי. אם אני נשאל מדוע חשבתי שהוא עומד לפגוע באחי, אני משיב שלא יודע. אם אחי הוא סגור ואף אחד לא יודע איפה הוא, אם התובע לא יודע מה הוא עושה הוא יכול לפגוע ב...".

13. התופעה של נקיטת אלימות כלפי עובדי ציבור במקצועות הרפואיים, הסיעודיים והטיפוליים הינה תופעה חברתית מכוערת שהתפשטותה מדאיגה. בענייננו מדובר בתקיפתו של עובד משרד הרווחה שעיסוקו בטיפול בחוסים. מלאכת הטיפול בחוסים היא מלאכה קשה וסיזיפית, הטעונה מסירות אין קץ. לא כל אחד נכון ליטול תפקיד זה על שכמו, בפרט כשמדובר בחוסים במצב רגיש וקשה (וראה תיאור הנתבע עצמו לגבי מידת מוגבלותו של האח). אם לא תיעקר תופעת האלימות כלפי עובדים כאלה מן השורש, לא ימצאו כאלה אשר יסכימו ליטול על עצמם עבודה כזו. מבלי שאני קובעת מסמרות בשאלת קיומה של עבירה פלילית במקרה שלפני, אני רואה לנכון לציין את הוראות סעיף 381(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, הקובע כדלקמן: " התוקף עובד הציבור או מי שממלא חובה או תפקיד המוטלים עליו על פי דין או מי שנותן שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור, והתקיפה קשורה למילוי חובתו או תפקידו של הנתקף, דינו - מאסר חמש שנים". החומרה בה יש להתייחס לתקיפת העוסקים במקצועות רפואיים וטיפוליים עולה גם מדברי ערכאות שדנו במקרים כאלה. ראה למשל האמור בעניין עפ"א (נצ') 1028/07 מ.י. נ' ביטון (טרם פורסם) אשר ניתן לאחרונה, כדלקמן: " תופעה של תקיפת העובדים מצוות רפואי בבתי החולים ובמרפאות הפכה בשנים האחרונות, למרבה הצער, לדבר שבשגרה במקומותינו, ונראה לנו, כי על בתי המשפט לתרום את תרומתם למיגור התופעה הבזויה ומעוררת הסלידה, בהטלת עונשים חמורים ומרתיעים על אותם עבריינים שפוגעים, מאיימים, מעליבים ותוקפים עובדי ציבור, לרבות אנשי צוות רפואי". בחודשים האחרונים הוגשו גם הצעות חוק שעניינן החמרת הענישה לגבי מי שהורשע בתקיפת מטפל כהגדרתו בחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996 (ראה למשל הצעת חוק העונשין (תיקון - החמרת הענישה על עבירות כלפי אנשי צוות רפואי), התשס"ח - 2007). בדברי ההסבר להצעת חוק זו נכתב, בין היתר: " נראה כי אין מנוס זולת הגברת המאבק למיגור האלימות כלפי אנשי הצוות הרפואי... וזאת מתוך גישה של אפס סובלנות כלפי תופעה נלוזה זו", ורוח הדברים יפה גם לענייננו.

14. אני רואה לנכון לציין כי הנתבע הרשימני כמי שמסור מסירות אמיתית וכנה לאחיו. אהבתו אליו נוגעת ללב. אך בכך אין כדי להקל כהוא זה מחומרת המעשה המיוחס לו. גם אם קצף על התובע, הרי שפתוחה היתה לפניו הדרך לנקוט בצעדים המקובלים, כגון פניה לממונים עליו. אין לי אלא להתפלא על כי אדם כמו הנתבע, בעל משפחה, קצין בצה"ל ובעל השכלה גבוהה, יאבד את השליטה על עצמו עד כדי הרמת יד, קל וחומר - על אדם המבוגר ממנו בשנים.   

15. מכאן לשיעור הנזק.